אורו של רבינו הקדוש החל לזרוח בלודמיר לפני כ 240- שנה בשנת התקמ"ו. רבינו עזב את קרלין בגלל רדיפות המתנגדים הנוראיות שהתמקדו בו וברעו הגדול הרה"ק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב אשר גם הוא עזב את העיר פינסק.

רבי שלמה שם פעמיו אל העיר לודמיר שבוואהלין, והסיבה הייתה – רצונו הכמוס שיהודים יעלו להתפלל על ציונו דבר העושה עמו טובה שיוכל להמשיך להשפיע. ומיני אז החלה תקופה חדשה – אור חדש שהאיר מלודמיר על הארץ והיושבים עליה.
עם הריגתו עקה"ש נטמן רבינו בבית הקברות בלודמיר והמקום הזה נודע והמסוגל לישועות כבחיים חיותו. במשך שנים רבות עלו בחרדת קודש לציונו, גדולי האדמורי"ם והמוני חסידים, עד כדי כך שלגודל קדושת המקום היו מהצדיקים שעמדו בדוקא מחוץ לאהל הקדוש.
עם פרוץ השואה נדם היישוב היהודי בלודמיר ונפסקה העלייה לאהל הקדוש. בנוסף השמידו הנאצים את כל המצבות בבית הקברות היהודי, ושממון זה נמשך גם לאחר שנות השואה תחת השלטון הקומוניסטי.
בדרך נס, מלבד במקומות בודדים לא נבנו מבנים על שטח בית הקברות,
לאחר נפילת מסך הברזל בשנת תש"נ, התמסר כ"ק אדמו"ר מקארלין סטולין שליט"א לאיתור וגילוי מקום האהל הקדוש והקמת אהל החדש. ולאחר תלאות רבות עלה בידיו להקים מחדש את האהל על קברו ולהצילו ממרמס העוברים ושבים.

מני אז יכלו המתפללים והעולים לפקוד בחזרה את הציון הקדוש לאחר הפסקה כה ארוכה.