בשנת ת״ק לערך, הפציע בעיירה טולטשין הליטאית, אורו הזך של רבינו בבית אביו, הרב רבי מאיר סג״ל זללה״ה.
חכמה בינה והשכל בשיעור נדיר ומופלג מילאוהו מזן אל זן עוד בשחר טל ינקותו, והוציאו את שמו למרחקים כעילוי נפלא ובעל נפש שאינו בנמצא. עם זאת, בהמשך דרכו, היה רבינו נחבא אל הכלים. ימי אברכותו עברו עליו בדוחק ובעוני גדול, בהיותו שוקד על התורה ועל העבודה, ואין איש שם על לב להחיותו.
בגיל צעיר ממש נתלקטו ובאו להתחמם ממדורת תורתו תלמידי חכמים מופלגים ומגידי שמועות, והוא נקרא לעמוד בראש ישיבה גדולה לאלקים, להרעיף משם את טללי חכמתו.
אותם ימים רעשה ותחל הארץ, מבשורת חידוש החסידות, שפתחה צוהר ואשנב לכל אשר בשם יהודי יכונה לבוא ולחזות בנועם ה׳. מטבע הדברים גררה עמה התהודה העצומה התנגדות איתנה ביותר מצד אלו שהאורות אשר זה מקרוב באו היו זרים ומנוכרים להם. מדינות ליטא ורוסיה הלבנה היו מעוזי ההתנגדות, וגאוניהם לחמו בחרב ובחנית בכל ניצן של חסידות.
הלוחם הגדול במתנגדים שבמדינות אלו, היה רבינו הקוה״ט רבי אהרן הגדול מקארלין שיועד לכך על ידי רבו המגיד הקדוש. כחלק משליחותו, נצטווה מפעם לפעם לצאת למקומות שונים במדינות אלו, ולהחדיר את אור החסידות בנפשם של בעלי נשמות גבוהות ומסוגלות.
יום אחד קרא המגיד את רבי אהרן הגדול לחדרו ונם לו: ישנו אור גדול במדינת ליטא, חפצי שתביאהו אלי!
רבינו יצא ליעד שליחותו, והחל מסובב בערי ליטא, כשהוא משמיע בכל מקום בואו דברי תוכחה בדרך החסידות, ומעורר את העם לתשובה. בתוך כך הגיע לעיירת מושבו של רבינו.
רבינו, בהיותו ראש ישיבה הטיל איסור חמור בישיבתו, להשתתף בשיחותיהם של ה׳מגידים׳ השונים, אשר לא אחת אין תוכם כברם, וכל מגמתם היא כמה פרוטות שיקבלו מידי ה׳בעלי בתים׳. אך הפעם הזאת לא יכלו תלמידי הישיבה לעצור בעצמם, ובשבת קדש אחה״צ, כשלא שהו במחיצת רבם, אצו רצו לבית המדרש להקשיב לשיחתו של רבי אהרן, ה׳מגיד' השונה עד מאוד, שעיניו לא לממון ולא לכבוד, וכל כולו נקודת אמת מתפרצת… דיבוריו הקדושים פילחו כליות ולב ועוררו את העם לתשובה.
נרעשים שבו התלמידים לבית תלמודם, ומה מאוד נצטערו כאשר הבחינו שלרוב דבקותם בדברי המגיד התאחרו יתר על המידה, ועתה כבר יושב לו ראש הישיבה – רבינו – במקומו, וממתין לבואם. נוכח מבטו המוכיח, לא נותרה בפניהם ברירה, ובלב נרגש סיפרו לו על מגיד הפלאות שהופיע בעיירה, ודבוריו ניחנו בכוח נפלא לעורר לבבות לתשובה. שמע רבינו, והחליט: בפעם הבאה ילך גם הוא לשמוע את הדרשה.
הפעם הבאה הגיעה, ובקרב הציבור הרב שגדש את בית המדרש, נדחק לו גם רבינו. בעיצומה של הדרשה, שטף נחל מצרף ומטהר את הקהל, ורגשות עמוקים של תשובה וחרטה החלו מפעמים בלבבות. אותו רגע חש רבינו כי הנה נגלתה בפניו הדרך הנכונה.
נפעם ונרעש, ניגש בסיום הדרשה ללחוץ את ידו של רבי אהרן, אך טרם הצטרפותו לדרכו הציג בפניו קושיא חזקה שהתעוררה לו בדברי המהרש״א במסכת סוכה. הציג רבינו את השאלה, ועד מהרה השיב לו רבי אהרן הגדול תשובה הגונה וקולעת. שאל רבינו את רבי אהרן: היכן נוטלים כזה מין לימוד? השיב לו רבי אהרן – במעזריטש! ביקש רבינו להביאו לרבי אהרן לביתו ולערוך לפניו סעודה גדולה, אך רבי אהרן סירב באמרו: אם כבר החלטתם לנסוע למגיד, אין לעכב זאת אפילו רגע אחד!
במעזריטש התעלה רבינו בגרם המעלות, וצעד בדביקות בשביליו הנעלמים של רבו, המגיד ממעזריטש, כשהוא אחוז ודבוק ברבי אהרן מקארלין, שכבש לפניו את המסילה והאיר בפניו הנתיב. לימים סיפר רבינו: כאשר הגיע לרבו התבונן בגדלותו, השיג בעיונו כי באמצעות שתי נקודות חזקות השיג את מה שהשיג, וחמד גם הוא להיות כמוהו. רבינו מעיד על עצמו כי הוא לקח לו רושם משתי נקודות אלו, והלך עימהן עד אין גבול וחקר.
אכן. העיד עליו מורו ורבו, המגיד: הוא קולע לנקודה.
עם גלותו את הדרך החדשה עמל רבינו להזדכך בתעניות ובסיגופים כדי שתשתכח ממנו התורה שלמד טרם התקרבו לחסידות, ממש כדוגמת האמורא רבי זירא, שישב מאה תעניות כדי שתשתכח ממנו תורת בבל ולא תטרידהו. כך היה אומר: אם הייתי יודע שיש בי עדיין וריד ליטאי אחד הייתי פורמו. שנים רבות אחר שכבר התעלה בדרך החסידות, הרצה לפניו מאן דהוא איזה חילוק נאה שחידש רבינו בתקופת כהנו כראש ישיבה בליטא. לשמע החידוש נלפת רבינו ונחרד באמרו: יש בוטה כמדקרות חרב, אם עדיין אומרים 'חילוק׳ שלי מאותם ימים, כי אז שומה עלי לחזור לתעניות ולסיגופים…
רבינו עלה ונתעלה במעלות החסידות. העבודה שעבד על עצמו, והזיכוך שנזדכך בלתי ניתן לשיעור. על עוצמת עבודתו הגדולה ניתן ללמוד מהעובדה שרבינו סיפר, כי פעם חפץ המגיד, רבו ז"ל לדבר עימו בעניני עבודה, אך רבינו לא חפץ לשמוע, כיוון שירא היה פן יתקיים בו 'חכמתו מרובה ממעשיו'. שורו וראו גדולתו העצומה של רבינו, שכל חכמתו האדירה וידיעותיו המופלגות, היו בתאום מופלא עם מעשיו והליכותיו בקדש.
ישותו נזדככה עוד ועוד כמצרף סיגים מכסף, עד שכל מחשבה שעברה על סף מוחו היתה בלתי לה׳ לבדו. פעם אחת הפסיק לרגע קט מדביקותו, היה זה בשעה שהעגלה בה נסע טסה במורד הר תלול והנוסעים עצרו את נשימתם מרוב פחד. כתשובת המשקל לכך, קיבל על עצמו, בשעה שעבר את גבול המדינה בלי רשיונות, דבר הכרוך בסכנת נפשות, שיתחזק מאד שלא להסיח דעת מדביקותו. בדומה לכך מסופר, כי בעת נסיעתו פעם לעיר שיקלאוו, עצר בכפר אחד באמצע הדרך, סגר עצמו באיזה חדר והשתטח באחת אפיים ארצה כשהוא גועה בבכי מר. לכששאלוהו מלוויו לכך, השיב להם, כי באמצע הדרך חלפו לפני המרכבה מספר שוורים והללו הסיטו לרגע את מחשבתו מייחוד הקב״ה. ובזכרו את מאמר חז״ל ״המהלך בדרך וכו׳ והמפנה לבו לבטלה, וכו׳״ רחמנא ליצלן, תיכף תקפתו אימה נוראה עד למאוד…
"יש לו טפח יראה על פניו!" התבטא עליו המגיד.
הרה״ק רבי ישראל מרוז׳ין נם עליו, כי בעת הסתופפו בצל המגיד, קנה לו רבינו את שלמותו.
פעם יצא רבי אהרן הגדול זי"ע לברית מילה. רבינו שהה בביתו, ומשראה שרבי אהרן נוסע, רץ אחרי העגלה, ונתלה עליה. כך נסעו זמן מה עד שהעגלון הרגיש בכך, והיכה את רבינו על ידיו. רבינו הושלך מהעגלה, ועם זאת שוב נתלה עליה. כך פעם אחר פעם.
עד היכן הגיעה דבקותו של רבינו ברבו, רבי אהרן הגדול, סיפר פעם הרה"ק מסקווירא זצ"ל:
בעשרת ימי תשובה נסע רבינו לבארדיטשוב להסתופף בצל הרה"ק בעל הקדושת לוי זצ"ל. תוכניתו היתה שאת היום הקדוש עצמו יעשה אצל רבו, הרה"ק ר' אהרן הגדול זצ"ל, אך הרה"ק מבארדיטשוב ביקש מרבינו כי יאות להישאר עימו ביום הקדוש, באומרו בזה הלשון:
"יש שמונה יעלה (יעלה תחנונינו וכו'). כאשר אומרים אנו שבעת ה'יעלה' הרי אנו בוקעים את שבעת הרקיעים, ובשמיני אנו מתדבקים בבורא כל העולמים, וכאשר תהיו כאן, תוכלו לבוא אתנו".
למרות כן, ליום הכיפורים נסע רבינו לרבי אהרן הגדול.
אף רבי אהרן השיב לרבינו אהבה והערכה אין קץ, ואף אמר פעם לרבו, המגיד: כי בעת שרבינו אומר בליל יוהכ"פ ״ה׳ אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ״, אינו מניח ניצוץ אחד בכל מדינות פולין, ליטא ורייסין, שאינו מעלהו לשורשו!
מסכת מסירות נפשו של רבינו 'הקדוש מקארלין' – כפי שהוא מכונה לא אחת בספר הקדוש בית אהרן, החלה הרבה מאד לפני שעלה זממו בידו וזכה לקיימה בפועל.
כל ימי חייו השתוקק רבינו למסור את נפשו על קדושת השם, בבחינת מה שאמר התנא רבי עקיבא לתלמידיו 'כל ימי הייתי מצטער על פסוק בכל נפשך מתי יבוא לידי ואקיימנה'.
בשנת תקל"ב כבשה רוסיא חלקים של פולין. במהלך שנת תקנ"ב התחילו הפולנים למרוד ברוסים, ובעקבות כך יצתה רוסיה שנית למלחמה נגד פולין.
חילות רוסיא נכנסו לשטחה של פולין וכבשו עיר אחרי עיר, מנגד עמדו הפולנים ולחמו ברוסים.
היה זה בשבת קודש פרשת בלק, י"ז תמוז. הקרבות הגיעו לעיר לודמיר.
בליל שבת קודם קידוש יצא רבינו לחוץ. וכאשר נכנס לביתו אמר ששמע מהסוסים שבאורווה שאינם מבשרים טוב .
בשבת בבוקר הגיעה הידיעה לחיילים הרוסים בעיר לודמיר שהצדדים הגיעו להסכם, והלחימה נפסקה. המפקד הרוסי הקציב לחייליו פרק זמן של שעתים לעשות בעיר ככל העולה על רוחם. החיילים התנפלו על בתי היהודים והחלו לשלול ולבוז. שעטות סוסים ומצהלות הפראים נשמעו בכל אתר, וכדורי רובה התעופפו לכל עבר. חרדה נפלה על יהודי העיר, והם ברחו לבית המדרש בו התפלל רבינו.
רבינו עמד בתפילתו באמצע אמירת כתר, כאשר ראשו בפנים ארון הקודש וכולו דביקות. אחד מנכדיו של רבינו הסיח לרגע את דעתו והפסיקו מדביקותו, באותו רגע עבר בחוץ קוזאק וירה דרך החלון פנימה, ופגע הכדור ברגלו הק' של רבינו.
לצדו של רבינו עמד באותם רגעים אחד מאברכיו, שהחזיק בו ואמר: באשר תמותו אמות. הכדור שנורה פילח את לבו, והלה התמוטט ונפל על מקומו. כאשר רכנו לעבר האברך, שמעו שאומר: הן יקטלני לו אייחל. הניחוהו אצל הבימה, ורבינו הלך סביבו שבע הקפות, עד שיצאה נפשו.
באותן הפרעות נהרגו שלש עשרה יהודים , רבינו היה השלש עשר, ואמר: מיט אים וועט זאך קאנטשען [- אצלו זה ייגמר]. וכן היה.
אצל רבינו היה המנהג שאכל בקידוש של יום שבת קודש שני מיני מרקחת, ומהרעש שנתהווה אז שכחו לתת לו את המרקחת, וגער בהם ואמר:
איבער אזא נארישקייט זאל מען פארשטערין שבת [- בשביל שטות שכזו מפריעים את השבת ]?!… .
רבינו לא הניח לרופאים לגעת בו ולהוציא את הכדור מגופו . רבינו התייסר בסבל נורא, אך לא הוציא כל אנחה מפיו. כל אותה העת החזיק בידו ספר הזוהר הקדוש נגד עיניו.
לאחר חמש ימים של סבל נורא, ביום ה' כ"ב תמוז, השיב את נשמתו בקדושה ובטהרה, כאשר שפתיו ממללות את הפסוק "וינטלם וינשאם כל ימי עולם".
ימי חייו של רבינו היו נ"ב שנה, כמנין שנותיו של שמואל הנביא .
רבינו נטמן בכניסה לבית החיים , ועל מקום מנוחתו נבנה אוהל מיוחד. על מצבתו לא נכתב דבר, בבחינת 'דומיה תהלה', והניחו שם רק אבן גדולה .
לצידו קבור צדיק נסתר בשם רבי יודיל קאוולער. זקני העיר סיפרו, שהוא הגיע ללודמיר מהעיר הסמוכה קאוולע, והיות והסתיר מעשי צדקותו לא הכירו בגדולתו וקברוהו במקום בלתי חשוב. לפני הסתלקותו צוה רבינו לקברו סמוך לו, ואז הבינו כולם כי נסתר היה האיש. שניהם טמונים תחת אבן אחת .
